<h1>המנהיג הלכ' דבר האבד ומותר בחולו של מועד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
בפרק אין דורשי', ובמועד קטן [ברי"ף], שלש רגלים תחוג לי בשנה, וסמיך ליה את חג המצות תשמור לימד על חולו שלמועד שאסור בעשיית מלאכה ולא מסרו הכתו' אלא לחכמי' לומ' לך אי זו היא מלאכה אסורה ואי זו היא מלאכה מותרת וכתי' חג האסיף חג הראוי לאסוף בו דבר האבד. ואמרי' בת"כ, כל מלאכת עבודה לא תעשו אפי' מלאכו' החשובות לכם עבודה וצורך שיש בה חסרון כיס בביטול שלהן כגון דבר האבד לא תעשו, יכול אף חולו שלמועד יהא אסור במלאכת עבודה כו', ואע"ג דבמועד קטן מסיק דאיסור מלאכ' חולו שלמועד מדרבנן היינו מלאכת דבר האבד אבל מלאכה שאינה דבר האבד אסורה מן התורה כדאמ' באין דורשין ותנייא אידך ששת ימי' תאכל מצות וביום השביעי עצרת וגו' מה שביעי עצור מעשיית מלאכה אף ששת ימי' עצורי' מעשיית מלאכה, ובפ' מי שהפך, [מו"ק י"א ע"ב] רב אשי אמ' לא מיבעייא בימי אבלו דאסור מלאכה מדרבנן הוא ושרי אלא אף בחולו שלמועד דאיסור מלאכה מדאוריית' שרי, שמעינן מכל הני דאיסור מלאכה בחולו שלמוע' הוא מן התורה ובדבר שאינו אבד, ובדבר האבד אסור מדרבנן ושרו ליה רבנן, ואפי' מלאכ' דבר האבד ואפשר להעשות לפני החג, וכיוון מלאכתו במועד שריא מדאוריית' ורבנן אסרוה משום קנסא דאמרי' התם [מו"ק י"ב ע"ב] וכולן שכיוונו מלאכתן במועד יאבדו דקבעי' את"ל צרם אוזן בכור קנסו בנו אחריו דאסור דאוריית' כיון מלאכתו במועד מי קנסו בנו אחריו אי לא. ובגיטין פ' השולח, [מ"ד ע"א] את"ל כיון מלאכתו במו' לא קנסו בנו אחריו דלא עבד איסור דאורייתא, מכר עבדו לגוים ומת מהו שיקנסו בנו אחריו.
<h2>דף י:</h2>
ואני מצאת' בתוספ' דמשקין [פ"ב] בפסוקת אלו שאמרו, כותב אדם חשבונותיו במועד ומחשב אדם את יציאותיו במועד ומקבלי' קבלנות במועד למוצאי מועד, אבל לא ימוד ולא ימנה ולא ישקול כדרך שהוא עושה בחול. מצא' בירושל' בפ' מי שהפך, [מו"ק פ"ב ה"ג] ר' יעקב ב"ר חייא בשם ר' הדא שיירתא שרי למזבן מינה בחולא דמועדא הוה ידע דשיירתא מעייל ומוזלא עבידתא, א"ר מנא אין ידע דהוה פחית מן קרנא [מזבין] ואי לא לא מזבן, ר' יוסי בר בון אמ' אגרא וקרנא קרנא הוא אין ידע דילא מזבין אפי' מוסיף כל שהו מזבין ואי לא לא מזבין. אב"ן.
ורבי' יעקב כת' כך על הלואות בחולו שלמועד, יש מחמירי' אבל מותר הוא להלוות דלא אסרו בפרקמטייא אלא במשא ומתן שלדבר סחורה אבל להלות לרבית לא הוייא פרקמטייא לאסור, וההיא דרבינא דבני אקרא דסנוותא כו', היו חייבי' לו מעות מדבר סחורה שמכר להם או בא לגבות מטלטלי' בעבור מעותיו, והיינו פרקמטייא דבר האבד ושרו. ועוד כר"מ שהיה רבינא נותן להם מעותיו לפני הבציר על היין שיתנו לו בבציר והוו שפכי ליה תרי טפייתא כדאמ' באי זהו נשך, וא"ל רב אשי לרבינא דאחולי אחלי גבך ושרי, דלא היו אומ' לו בשכר ששהו מעותיך שאם ירצו לא יתנו לו אלא מעותיו וגם הוא לא יוכל לבקש מהם אלא מעותיו, אבל הלואה דאינה כעין פרקמטייא ודאי שרי. וכת' רבי' יעקב על פרקמטייא המזדמנת במועד קרובה לשכר ורחוקה להפסד שאם לא יקננה במועד לא ימצאנה אחר המועד אפי' הכי אסורה, ודבר האבד מפו' במועד קטן [ו' ע"ב] כגון זרעים ששתו וכולן דפ' משקין, אבל מה שלא בא לידו אינו דבר האבד, ופרקמטייא דרבינא דשהיה לבתר ריגלא כו', יש להביא ראייה להתר בדבר שבא לידו שיוכל למכור בלא איסור, שאם היה בו איסור מה חידוש השמיענו התלמוד, הא בודאי היה לו להשהותו, אלא [ודאי] מותר היה והחמיר על עצמו ולכך הרויח דומייא דההיא דשבת פ' כל כתבי [קכ"ט ע"א] שההוא חסיד שנפלה דליקה בחצרו ומנע הגוים מלכבות הדליקה ונעשה לו נס וירדו גשמי' וכבוה אע"פ שלא היה צריך, שהרי אמרו נכרי שבא לכבות את הדליק' אין אומ' לו כבה ואל תכבה, ודומיא דההיא דברכו' פ' אלו דברי' [נ"ג ע"ב] דההוא דעבד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקי, מ"ר מדונפירא. אך על פרקמטיי' המזדמנת בחול שלמועד נראה מתוך הירושל' שהבאתי למעלה שמותר לקנותה וגם למכור את (פסידתא אי מנו לא כלל) [סחורתו אי מוזלא] עבידתא בין קרנא בין אגרא. אב"ן. וכת' רבי' הקדוש נ"ע, שגם לאותם המחמירי' לאיסור הלוואות בחולו שלמוע' אין לאסור אלא כשההלואה נעשית במוע', אבל להתנות וליקח ערבות במועד על מלוה שלאחר המועד יכול להיות שהוא מותר, והואיל שגם כן להלוות מערופא שלו בחנם שבת ראשונה שהמועד בתוכה, ואם יעכבם יותר יתן הרבית משם ולהבא אפשר שהוא מותר שגם בפרקמטיי' גמורה אם ילווה ישראל לגוי מעות שלא ברבית על הסחורה על מנת שאם לא יפרעם לסוף ח' ימים שתהא הסחורה קנוייה לו לאותו ישראל אז אפשר שהוא מותר שהרי אין עיקר הסחורה הזאת נעשית עד לאחר המועד מ"ר. אב"ן.
מצאתי בתשובות הגאוני' ז"ל, מי שבא דבר סחורה לידו לישא וליתן בצנעה בתוך ביתו בחולו שלמועד מותר מפני שדבר סחורה לאו מלאכה היא, אלא דיבור בעלמ' הילכך בצינעה התר גמור הוא שאפי' מלאכה במקום שיש פרקמטייא האובדת מותר לעשות דקאמ' רבינא הוה מסיק בהו זוזי בבני אקרא דסנוותא, אתא לקמיה דרב אשי א"ל מהו למיזל האידנא עלייהו א"ל כיון דכל יומא לא משכחת להו והאידנא משכחת להו כפרקמטייא אבודה הוי ושרי, וכי תימ' מיהא דרבינא הוה ליה עיסקא ולא בעייא למינקט מינה שיתא אלפי ברגלה ושהיה לבתר רגלא וזבניה בתריסר אלפי, התם מידת חסידות הוא דעבד, דאי אסור למזבן לא בא לידו ריוח כזה כי בדין עשה שלא מכרה באיסור, הא למדת דשרי למזבן, וכיון שהחמיר על עצמו הרויח בדבר והצליח.
<h2>דף יא:</h2>
בפרק אין דורשי', ובמועד קטן [ברי"ף], שלש רגלים תחוג לי בשנה, וסמיך ליה את חג המצות תשמור לימד על חולו שלמועד שאסור בעשיית מלאכה ולא מסרו הכתו' אלא לחכמי' לומ' לך אי זו היא מלאכה אסורה ואי זו היא מלאכה מותרת וכתי' חג האסיף חג הראוי לאסוף בו דבר האבד. ואמרי' בת"כ, כל מלאכת עבודה לא תעשו אפי' מלאכו' החשובות לכם עבודה וצורך שיש בה חסרון כיס בביטול שלהן כגון דבר האבד לא תעשו, יכול אף חולו שלמועד יהא אסור במלאכת עבודה כו', ואע"ג דבמועד קטן מסיק דאיסור מלאכ' חולו שלמועד מדרבנן היינו מלאכת דבר האבד אבל מלאכה שאינה דבר האבד אסורה מן התורה כדאמ' באין דורשין ותנייא אידך ששת ימי' תאכל מצות וביום השביעי עצרת וגו' מה שביעי עצור מעשיית מלאכה אף ששת ימי' עצורי' מעשיית מלאכה, ובפ' מי שהפך, [מו"ק י"א ע"ב] רב אשי אמ' לא מיבעייא בימי אבלו דאסור מלאכה מדרבנן הוא ושרי אלא אף בחולו שלמועד דאיסור מלאכה מדאוריית' שרי, שמעינן מכל הני דאיסור מלאכה בחולו שלמוע' הוא מן התורה ובדבר שאינו אבד, ובדבר האבד אסור מדרבנן ושרו ליה רבנן, ואפי' מלאכ' דבר האבד ואפשר להעשות לפני החג, וכיוון מלאכתו במועד שריא מדאוריית' ורבנן אסרוה משום קנסא דאמרי' התם [מו"ק י"ב ע"ב] וכולן שכיוונו מלאכתן במועד יאבדו דקבעי' את"ל צרם אוזן בכור קנסו בנו אחריו דאסור דאוריית' כיון מלאכתו במועד מי קנסו בנו אחריו אי לא. ובגיטין פ' השולח, [מ"ד ע"א] את"ל כיון מלאכתו במו' לא קנסו בנו אחריו דלא עבד איסור דאורייתא, מכר עבדו לגוים ומת מהו שיקנסו בנו אחריו.
<h2>דף יב:</h2>
וחייבי' ב"ד לגזור שלא יעשה אדם מלאכה בחול המועד זולתי על פיהם להודיע אי זו היא מלאכה אסורה ואי זו היא מותרת. החייטין והרצענין והאושכפין שהם עניים וצריכי' להתפרנס מותרי' לעשות מלאכתן בחול המועד בצנעה, ואף בפרהסייא שהרי לצורך המועד הן עושי' ואף במחובר לקרקע התירו חכמי' דקתני ואם אין לו מה יאכל קוצר ומעמר ודש [וזורה] ובורר וטוחן, ובלבד שלא ידוש בפ(י)רות דאושא מילתא וכן אורי ליה רבא לרב חננאל, מוכר וכותב כדי פרנסתו, והלכה כסתם משנה דתנן [י"ג ע"ב] מוכרי פירות כסות וכלים מוכרי' בצנעה לצורך המועד, רב חצדי ליה חצדא בחולא במועדא. מיכאן יש ללמוד שמותר לזמור ולחרוש הכרמי' בזמן הצריך להם בחול המועד שאם יעברו זמנם וישתהו יפסדו, ולבצור בדבר שה(ו)פסדו מעט [אף] על ידי ישראל מותר כ"ש על ידי גוים דהתורה חסה על ממונם של ישראל ודבר האבד מותר, וכן מותר לאגוד ולזפות חביות בחולו שלמועד דהוי דבר האבד ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד.
שמעינן מיהא שבכל איסורי חולו שלמועד לממונא קנסינן ולא לגברא, דתנן וכולן שכיונו מלאכתן במועד יאבדו, אבל מלאכת חול המועד [שלא] כיוונוה לעשותה במועד אף אם הפסידו מעט כגון למישע חביתא דחמרא ודשיכרא דלא נפיש פסידיה שרי.
<h2>דף יט.</h2>
בירושל' [סנהדרין פ"ו ה"ז] בפ' נגמר הדין, ותקח רצפה בת איה [את] השק ותטהו לה אל הצור, מאי אל הצור א"ר הושעיה שהיתה אומרת הצור תמי' פעלו, שמעינן שמימות הנביאי' מנהג זה. ובירוש' דעשרה יוחסי' [קדושין פ"ד ה"א] ואבל רבתי פ"ה, אין פותחין בצידוק הדין על המת עד שתצא נפשו, למדנו שבתחיל' צריך לומ' צידוק הדין לפני ההספד וכן מנהג בכל מקום, ושלום וחיים לכל ישראל אמן.
<h2>דף יט:</h2>
כת' רבי' שז"ל, שאם נפטר אדם בחולו שלמועד שיש לומ' עליו צידוק הדין וקדיש שאין זה הספד וחלול המועד אלא הודאה וודוי וקבלת דין שמי'. ומדאמ' (הכא) [אבל] מתעסקי' בו לנחמו (דרשו לו רבנן ש"י) [דרש רש"י] ולך יי' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ממעשה ידיו לכפר עליו, וכדדרש בב"ק, [ל"ח ע"ב] אל תצר את מואב בשביל שתי פרידות טובות.
